top of page

הטכנולוגיה רצה קדימה, התלמיד נשאר מאחור

טור אורח של חבר הקהילה, אלעד רווה >>

אייזיק אסימוב סופר המד"ב המפורסם השתמש באחד מגיבוריו כדי לומר פתגם יפה: "אלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת". אני רוצה לומר בזהירות שהכלי או המיזם הטכנולוגי הוא לעיתים מפלטו הראשון של איש החינוך במאה ה21.

כולנו מזדהים עם התחושה. בעולם של היום קל לנו כאנשי חינוך לברוח לעולם הטכנולוגי. אם מחשש שקהל הלומדים יתפוס אותנו כמיושנים, ואם מחשש שהידע והמיומנויות שאנחנו מביאים לשולחן אינו רלוונטי מספיק.

נחזור לתקופת הקורונה. בתי הספר נסגרו והשיעורים הפרונטליים עברו לזום. בני נוער שרגילים בתיעוד עצמי כיבו מצלמות, והמורים שתמיד ייחלו לשקט תעשייתי גילו לחרדתם שמשאלתם התגשמה. לראות שוב תלמיד המשרבט את שמו על שולחן או תלמידה מפטפטת בסתר עם חברתה לכיתה, הפך למשאלת לב.


בתחילת המגיפה הייתי יחד עם אותם נערים כמתנדב בניידת הרחוב של עלם בזמן שברחו מהסגר ומהכיתות הסינכרוניות. בשיחות שקיימנו באמצע הלילה חזר לרוב המשפט "אף אחד לא רואה אותי".



חלק מקובעי המדיניות באותה תקופה חשבו שבעצם הפעלת כיתה וירטואלית מתקיימת למידה, וכך פספסו את התלמיד בתהליך. הכלי הטכנולוגי הפך למטרה במקום לאמצעי.

תזכורת לכך אנו מוצאים גם היום, כשהבינה מלאכותית מסקרנת ותופסת תאוצה והרשת מלאה במאות שימושים חדשים שלה מדי יום, חלק גדול מהם בעולם החינוך.

בתוך השפע וההיצף הזה, אנו מנסים להכיר ולאמץ מהר מהר מפחד שנשאר מאחור. זאת במקום לשהות רגע, ולבחור כלים שמעניקים רווח אמיתי לנו וללומד ושישרתו אותנו גם בהמשך הדרך.

ולכן, אם נרצה לרדת לפרקטיקה ולמצוא את הדרך הנכונה לבניית כלי או מיזם טכנולוגי חינוכי חדש בעל ערך, בעולמות הבינה המלאכותית ובכלל, עלינו לחזור לבסיס.


באחד הקטעים הידועים והמצוטטים ביותר מספרו של לואיס קרול 'אליס בארץ הפלאות' – ניתן לראות יפה את המתח שקיים בין הרצון לרוץ קדימה בפיתוח לבין תהליך מוסדר ומובנה עם מטרות. הכוונה לקטע בו פוגשת אליס את חתול הצ'שייר:

  • התואיל להגיד לי בבקשה באיזו דרך עלי ללכת מכאן?

  • זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע אמר החתול...


בדומה לתשובתו זו של החתול, גרנט ויגינס ווג'י מקטאי הכירו לעולם עוד בשנות ה90 את מודל "התכנון לאחור" (Backward Course Design) לפי המודל, ניתן לחלק את שלבי פיתוח המיזם החינוכי לשלושה שלבים מרכזיים ופשוטים:


  1. שלב ראשון: מתחילים מהסוף. מגדירים קודם כל מהי התוצאה הרצויה של המיזם. מה הלומד חייב לדעת או יותר נכון, מה הוא צריך לדעת לעשות בעקבות הלמידה.

  2. שלב שני: נשתמש במדע פורנזי. נברר מהי ראיית הזהב. נשאל את עצמנו איך נדע שהלומד אכן רכש את הידע הנדרש ומהו הבוחן או אולי היישום המדויק שנדרוש מהלומד כדי להוכיח את בקיאותו בתוכן.

  3. רק לאחר ביצוע שני השלבים הראשונים נעבור לזה השלישי (שלרוב אנו קופצים אליו בטרם עת) - שלב הפיתוח, בו נשאל את עצמנו מהם תהליכי הפיתוח הנדרשים: מהו אותו תוכן מדויק שהגדרנו ומהם הכלים הטכנולוגים בהם נשתמש כדי להמשיג או לעורר את הלומד למפגש נכון עם התוכן.


אם נחזור לעולמות הבינה מלאכותית, חשוב שנזכור. אמפתיה והקשבה ללומד, משוב אמיתי שמגיע דרך מפגש חי של הלומד עם התוצר, וכמובן יצירתיות וחשיבה מחדש הם סט הכלים שיש רק למפתח ויזם בשר ודם. ורק בעזרת הכלים הללו נוכל להעלות את הסיכוי ליצירת תוצר שיתן מענה מוצלח, ארוך טווח ואפקטיבי לבעיות האמיתיות של הלומד.


 

אלעד רווה הוא מנהל פיתוח ידע ולמידה בג'וינט ישראל.

ניהל בעבר את צוות פיתוח למידה אונליין במרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח)

עוסק מעל לשבע עשרה שנה בעולמות של ניהול ידע, פיתוח למידה, הנחיה והדרכה.


מוזמנים להתחבר בלינקדין: www.linkedin.com/in/eladraveh

352 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page